תזונת ילדים
רוב ההורים מוטרדים ממה שהילדים שלהם אוכלים, או לא אוכלים למען הדיוק. נדמה שככל שהמידע על תזונה נבונה זמין יותר כך מתבצרים הילדים בעמדתם ונצמדים בחוזקה לקטשופ, פתיתים וחטיפים. אני מדגישה את ה"נדמה ש", ולא בכדי. למען האמת אני לא מאמינה בבישול בריא לילדים בכלל. רגע, רגע, אל תברחו, תקראו עד הסוף…אני חושבת שכל המשפחה צריכה לאכול בריא ואין דבר כזה בישול לילדים בנפרד. ילדים אוכלים מה שהגדולים אוכלים, ואם אשרטט סכימה אז: גדולים בוחרים מה לבשל כך שגם הם וגם ילדיהם יוכלו לאכול, להנות, לשבוע ולהיות בריאים.
אני לא מאמינה באוכל ייעודי לילדים. כל דבר שבא בצורת דינוזאור, ראוי לו שישב במגירת הצעצועים ולא על הצלחת (בטח ובטח אם מסתכלים על רשימת המרכיבים שמזכירה רשימת חומרים פולימרים לתעשיית הפלסטיק).
אוכל בבסיסו הוא אטרקטיבי בעיני הילדים. ילדים שסקרנותם לא דוכאה מתרגשים למראה אוכל לא מוכר ומעוניינים ללמוד עליו, אם במגע ואם בטעימה. אספר לכם על חווייה מכוננת שהייתי עדה לה.
הגעתי עם מגש סושי לבקר חברים. בסלון ישבו שני ילדי הפלא (בני שלוש וחמש) ואביהם השרוע כהרגלו על הספה. הצבתי את מגש הסושי על השולחן ומיד קפצו הילדים להציץ בתכולתו. כל אחד מהילדים נטל ללא חשש חתיכת סושי ביד והתחילו לתהות על קנקנו של המזון המוזר. אביהם אמר :"מה זה? זה לא נראה לי טעים…" ומיד שני הילדים החזירו במהירות את מה שלקחו לצלחת והתרחקו ממנה.
מוסר ההשכל ברור, על מנת שילדים יהנו מאוכל בריא ומגוון הוריהם צריכים קודם לעשות כן.
כיצד יכולה אֵם להשפיע על ילדיה לאכול מזון טרי ומבושל אם היא אומרת ללא כחל וסרק : "אני לא סובלת אוכל מבושל…". כיצד תדרכנה אמהות את בנותיהן לדאוג לתזונתן אם הן "מעמידות סירים" למשפחה אך בעצמן לוקחות פרוסה עם ממרח?
אי שביעות הרצון של ההורים מתזונת ילדיהם משקפת את הפער בין הרצוי למצוי. לכולנו "אידאה פיקס", המצב המושלם בו הילדים ניזונים מירקות אורגניים, קטניות ודגנים מלאים. כל כך הייתי רוצה שילדיי ימרחו טחינה גולמית משומשום מלא על הלחם ויבקשו מעט גרעיני חמנייה לפזר מעל. הלוווו!!!! תתעוררי!!!! הרי אם הילד הסכים היום לאכול מלפפון, זהו יום מנצח…. מצד שני, אחרי כמה שנים ההבכור שלי מעדיף להתפנק בבוקר על פרוסה קלויה של לחם ביתי עם אבוקדו בשל ורך ואת הקטנה אני מפנקת בנבטי חמניות שהיא אוהבת…. וטחינה שניהם לא אוהבים בכלל אבל מוכנים לריב על הקערה של החסה "כי הוא קיבל יותר....".
אין לי נוסחת פלא, רק עצה אחת - סבלנות והתמדה. אני אמשיך להגיש בכל ארוחה את כל מגוון הירקות שאני רגילה לאכול (וזה די הרבה…) ירקות מבושלים ברוטב, מוקפצים, מאודים וטריים, אני לא מוותרת. מאחר ואני בחרתי בדרך הטבעונות אך ילדיי לא, אני מגישה להם לפעמים אוכל שונה משלי, אך לא תמיד. אני מציעה להם לטעום מהאוכל השונה והם בוחרים אם הם טועמים ואם הם אוהבים אותו או לא. הזכות לבחירה אישית בילדות חשובה לא רק על מנת לתת הרגשה טובה אלא בעיקר כדי לתת לילד את הבסיס הריגשי כדי שיוכל עם הזמן לפתח עמדה מנומקת משל עצמו. נכון שההורה קובע מה יהיה במקרר ובמזווה, אך צריך להתחשב גם ברצונו של הילד, טעמו וזכותו להיות דומה לקבוצת השווים, זאת אומרת , לשאר הילדים בגילו וסביבתו. כך שאצלנו במקרר אין כמעט מוצרי חלב (אני לא מאמינה שהם בריאים) אבל מדי פעם גבינה צהובה לפיצה או מעדן יוגורט כקינוח מיוחד הילדים מקבלים. הם לא רואים את ההורים אוכלים את זה, כולי תקווה שיום יבוא והם ישאירו את מוצרי החלב מאחור וזה באמת קורם עור וגידים כי נכון להיום, כשאחד הילדים רעב בין הארוחות הוא לא מחפש מוצר חלב במקרר אלא ניגש לסלסלות הפירות ובוחר פרי, ככה מעצמם. וזה הרבה יותר ממה שאני עשיתי בילדותי….תהליך הפחתת המוצרים מן החי מתרחש בבית באופן הדרגתי, ככל שאני מציעה חלופות צמחיות אהובות כך קל יותר להשתחרר מקבעונות תזונתיים. אבל אולי זו לא חוכמה עם ילדים שמעדיפים מרק מיסו וראמן, סושי ואדממה על פני שניצל וצ'יפס (אמיתי! אתם מוזמנים לשאול אותם!).
אני גיליתי שילדים מעדיפים טעמים פשוטים ונקיים. קצת בניגוד לנטיה של הגדולים לחדש ולשנות ולהעמיס רבדי טעמים ומרקמים. ילדים נרתעים ממרקמים "מעניינים", פריכים או קשים. מצד שני- אין לילדים בעיה לאכול ביסלי…
קיימת גישה לפיה יש להחביא ירקות לא אהובים באוכל של הילדים, אני שמה גזר וקישואים בתוך רוטב בולונז כי זה מעשיר את טעם הנזיד, ועל פירה שעשוי מכרובית מעוכה עם תפוחי אדמה או פירורי כרובית בתבשילי אורז מלא משום שהיא נעלמת לתוך האורז ומרככת ומאווררת את המרקם שלו, גזר בתוך רוטב עגבניות שנטחן עד דק ממתיק את הרוטב ומאזן את החמיצות הידועה של העגבניות, רבות הדרכים לשלב ירקות במזון, גם ככינור שני.
לדעתי אין סיבה להחביא ירקות משום שאין סיבה לשנוא אותם. אם הילד לא רוצה אז לא צריך. אולי מרוב שאנחנו דוחפים את הירקות כמשהו בריא אז הילד מבין שיש פה הר לטפס עליו? אולי אם נפסיק להציק ורק נציג את הירקות כאופציה מלבבת (גם לעצמנו) ולא כטורח או מס אכילה יראו הילדים שירקות ופירות זה כיף ולא עונש.
הילדים שלי לא מוכנים להעביר ארוחת ערב בלי סלט אישי, לכל אחד קערה משלו ובה התערובת האהובה עליו- הגדול אוכל משהו שדומה למרק מרוב "מיץ סלט" של עגבניות, עם פלפלים ומלפפונים, עם מיץ מחצי לימון וקצת שמן זית, כמעט גספאצ'ו אבל עם חתיכות…והקטנה לא נגעה בעגבנייה מאז שנולדה אוהבת בעיקר ירקות מצליבים: כרוב (האהוב עליה ביותר), כרובית, ברוקולי ואפילו קולורבי! שניהם אוהבים ירקות מבושלים ומוקפצים אבל נרתעים מעט מעלים ירוקים, חוץ מחסה שאותה הם מוכנים לאכול כל יום.
צריך להיות קשובים לרצונות המוזרים שלהם. לדוגמא, ילדים רבים עוברים את שלב ה"ירקות עם כלום". חסה או כרוב שטופים ללא רוטב, פטריות- בילדותו נהג הילד להחזיק אותן ברגל ולנגוס בכובע הפטרייה כשהיא טריה, היום הוא אוהב גם חתיכות מוקפצות לפגוש בתוך מאפה או מרק.
לפעמים זו רק שאלה של התערבות מינימלית, לפני שאני מתבלת את החסה או אני מוציאה לקערה נפרדת (לפעמים הרטבים לסלט פיקנטים וחמצמצים מדי לחיכם העדין של הילדים), כרובית אני מפרקת לפרחים ומזליפה רק מעט מיץ לימון ושמן זית וזהו. על הנדנדה בין הכניעה המתרפסת לגחמותיו של הזאטוט ובין מעט התחשבות שלא עולה לי בזמן או כסף, על הנדנדה הזו אני משחקת בשעת הבישול.
מאחר והחוקים שלי ברורים לי גם הילדים מכבדים אותם: כל מה שיש בו מרגרינה או שומן צמחי מוקשה לא נכנס הביתה (מאפים מוכנים, בצקים קפואים, קרואסונים וג'חנון). גם חטיפים, ממתקים שרשימת החומרים שלהם מזוויעה ובכלל מזון מעובד. עוגות ועוגיות מתוצרת ביתית בלבד- עוגיות מיכל או מאפינס פירות מספקים את הצורך במשהו מתוק בין הארוחות.
בסופו של דבר- אתם ההורים קובעים מה יהיה בבית ולאילו מאכלים הילד יהיה חשוף כל היום, אבל מלבד העניין התזונתי חשוב מאוד לתת לילד תחושת חופש וביטחון עצמי בבחירותיו האישיות על מנת שכשיגדל יוכל להחליט עבור עצמו, מה טעים לו, מה גורם לו להרגיש טוב עם גופו ועם נפשו, כי להפוך את הארוחות לזירת קרבות בין הורים וילדים ולשלב בהם איסורים מצפוניים או הפחדות זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.
