ילדים, קייל ושאר ירקות

המאמר נכתב כחלק מהתורה שבעל פה שבסדנאות הבישול הטבעוני "מהיר ובריא שילדים אוהבים" ו"ירקות זה לא רק סלט" ו "סדנת גבינות טבעוניות".

באותה ארוחה כשראיתי כיצד הילד (עוד שניה בן 10 ) אוכל רק קייל בעוד אמו הנודניקית (אני) אומרת לו בפולניות: תאכל גם קציצה (טבעונית כמובן) תאכל גם תפוח אדמה!

הבנתי שכנראה, משהו, הצליח לי…..

פעמיים הוא ביקש תוספת, התלקלק והתענג על קייל. הכיצד? הקיילצד?

כי הרעיון הוא לשים לב, להבין, להציע, לגוון, לשווק ורק בסוף אולי טיפ טיפונת לדעת לבשל.

אסביר ואדגים:

מזמן כבר שמתי לב והבנתי שהילד אוהב מרקמים חלקים ועשירים, כמו מרק כתום או פירה. לפני מספר חודשים הצעתי לו לטעום תרד מוקרם- מתכון אירופאי ידוע (שאני טבענתי) של בצל מאודה בשום, עם תרד קצוץ דק, חלב שקדים ואגוז מוסקט. מתקבל מעין רוטב עשיר שיכול ללוות בשמחה קציצות אפויות כמו גם אורז. התרד התקבל בהתלהבות (ילד לא רגיל, זה בטוח…) ומדי פעם הכנתי את התרד. עכשיו, אני אולי שוברת לכם אי אלו אקסיומות אבל תרד הוא לא הירוק הכי בריא בעולם. הרבה חומצה אוקסילית מפריעה לספיגת הברזל ומינרלים אחרים כך שלא יצאתי במחולות…. חיכיתי חיכיתי ועונת הקייל הגיעה. היום הוכן סיר של "תרד" מוקרם שמבוסס בעצם על קייל. קייל מכונה גם "כרוב-על" שייך למשפחת הכרוביים והוא עשיר מאוד בנוגדי חימצון וחומרים אנטי דלקתיים, המון ויטמינים ומינרלים ובקיצור- פצצת בריאות ממוקדת. הצבע דומה לתרד, הטעם דומה בערך- חומר הגלם שנפסל על ידי הילד בצורתו הגולמית (בוודאי שניסיתי להציע קייל מוקפץ או מאודה) התקבל פתאום באהדה ונזלל כמנה עיקרית לארוחת הצהריים.

כי זה הכל עניין של שיווק נכון….

תאכל זה בריא, אם לא תאכל לא תגדל, יש בזה המון ויטמינים! יש ילדים רעבים שהיו שמחים לאכול את מה שאתה לא מוכן לטעום - כל אלו הן קלישאות שילדינו החכמים והמודרנים כבר לא מקבלים כאמת חקוקה בסלע ועלולים להרחיק, לנכר ואפילו להשניא את כל הדיון על אוכל בריא, מזון מזין ואכילה מגוונת.

סיפור נוסף עם מוסר השכל תזונתי הוא עניין גבינות השקדים והאגוזים, אני מכינה המון סוגים של גבינות טבעוניות ואלו הן הגבינות שנמצאות במקרר ועל השולחן, אבל הילדים לא נוגעים, לא מסתקרנים, ואפילו לא טועמים! תסכול….

יום אחד בתחילת העונה הקרירה קניתי גבעולי סלרי עבים עסיסיים, בהירים ולא סיביים בכלל, יש כאלו והם נפלאים והם קיימים רק ב"חורף". הזלפתי מעט גבינת שקדים רכה בתוך הגבעול והצעתי לילד לטעום. הוא הסתקרן כי המנה היא מאוד אסטתית ושונה, טעם ונדלק על הטעם של הסלרי (יש לו נטייה לטעמים מתוקים-מרירים כמו חסה, ארטישוק וסלרי) ועל הדרך הסכים שהגבינה היא שילוב הולם. בפעם הבאה שהצעתי לו לטעום מעט מגבינת השקדים (קראתי לה "שמנת") יחד עם זיתים קצוצים על פרוסת הלחם זה כבר לא היה כל כך זר ומוזר.

גם קערת אגוזי מלך שפשוט מופיעה יחד עם שאר רכיבי הארוחה, אחרי כמה פעמים הידיים שלהם נשלחות ולוקחות, עוד אגוז ועוד אגוז… אפשר להזכיר בעדינות שאגוזי מלך נראים כמו מוח והם באמת בריאים למוח….אפשר לשים גם קעריות של שקדים, גרעיני דלעת וחמנייה, לטעימה והיכרות עם המרקם והטעם ואולי יחליטו פתאום שגם אגוזים זה חלק רגיל מארוחת הערב.

אני לא חושבת שפתרתי באופן סופי ואולטימטיבי את כל סוגיית המזון עם הילד לעשר או חמש עשרה שנים הבאות (ועוד לא דיברנו על אחותו שאפילו לא הסכימה לטעום את התרד או הסלרי או הגבינה מלכתחילה, וגם כשהוגשה הגבינה עם מלפפון היא התקבלה בספקנות…) אבל ברגע שנתנה לי נקודת תמיכה הרמתי חלק מהעולם והצלחתי להכניס ירקות ושקדים שיש להם תכונות תזונתיות מעולות לתוך ה"אני מסכים" של צלחת האוכל של הילד.

אויך עפעס - גם משהו…