תזונת ילדים, או - המרחק בין הרצוי למצוי רצוף הפתעות

January 6, 2013

בתזונת ילדים ישנן גישות רבות, ורבות מהן העצות והחוקים של מה מותר ואסור, ונדמה לפעמים כי בלי יד מכוונת נלך לאיבוד בסבך העבות של מושגים, אופנות, מצרכים ואקטים שיווקיים. מה כדאי לתת, איך להכין את זה, איך להציג את זה לילד, מה נחשב אוכל בריא וממה כדאי להמנע, כמה לתת ממרכיבים שנויים במחלוקת ואיך ליצור יחסי האכלה בריאים ושפויים?

בתזונת הילדים שלי יש חוק אחד: שום דבר הוא לא קבוע ולא לנצח.

ולהמחשה להלן דיאלוג אמיתי מחיי היום יום:

אמא: הכנתי לך את האוכל שאתה הכי אוהב….

ילד: מה? כרוב ממולא אורז?

אמא מתוסכלת שתקועה עכשיו עם מגש בטטות לשלוש הארוחות הבאות : אני אכין לך כרוב ממולא שבוע הבא…

דוגמא זו וודאי לא מפתיעה אף הורה ( למעט ההעדפות הקולינריות של הילד), אני מרגישה לפעמים כאמנית ג'אגלינג שנאלצת לקחת את המרכיבים ה"מותרים" קרי- מצרי יסוד שעברו את וועדת השיפוט (שלי ושלו) והוכרזו כחיוביים לעת עתה, לקחת גם את המרכיבים הנחוצים לתזונה מאוזנת : פחמימות מורכבות, חלבונים מלאים וירקות, והכדור השלישי מייצג את הבלתי מוכר - ירק חדש, או פחמימה לא מוכרת, וכאמן קרקס עם אף אדום או כמכונת כדורים של מפעל הפיס אני מוגיעה את מוחי - מה נכין לילד לאכול ש: יהיה טעים, יהיה בריא, יהיה חדש, יהיה מוכר, יגרה את בלוטות הטעם, יסקרן את המחשבה, יהיה אסתטי וירחיב את תפישת העולם הקולינרית, ישביע, יהיה קל להכנה, לא ילכלך הרבה כלים, יהיה מושתת על חומרים זמינים ו….יהיה עמיד במקרר לחימום חוזר. מרגישים כמו ליצן שנפלו כל הכדורים מידיו השלומיאליות והתפזרו התגלגלו לכל עבר לקול מצהלות הקהל? כך גם אני.

אתם תוהים, מדוע אני נותנת לילדים לקרקס אותי? אפשר לסגור עניין בקלות ובמהירות ושכולם יצאו מרוצים. נכון, אפשר להכנע לצורך של הילדים להצמד למוכר ולידוע, להתנחם באבני היסוד של תזונת הילדים האלמותית והנצחית, וגם הילדים שלי שמחים מאוד בשניצל עם קטשופ, אורז לבן עם כלום או צ'יפס ומלפפון מקולף. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שאם לא מציגים לילדים מאכלים שונים הם לא יכירו אותם ויתעקשו לאכול רק מה שהם מכירים. זה מעגל סגור עם תוצאות מתסכלות, הילד מכיר מגוון מצומצם של מאכלים, מסכים לאכול רק אותם, מסרב לכל מה שלא נכלל ברשימה המצומצמת להחריד, וההורים מפתחים חרדות אובססיביות לגבי אבני הבניין הרעועות של גופו הבנויות נדבך על גבי נדבך של שניצל טבעול וציפס קפוא עם הבלחות של מעדני חלב (ממתקים בתחפושת של "בריאות").

כולנו היינו שם, טרחנו והגינו את רעיון, קנינו אפונה אורגנית טרייה מחקלאי אורגני עם ראסטות, קיבלנו חופן אפונים מרובבים בוץ ועפר, טרחנו ושלינו אותם אחד אחד מתוך התרמילים, אחרי שעה וחצי ואצבעות דואבות היתה לנו קערית פיציפונת של אפונים. הרתחנו, שלקנו ותיבלנו בעדינות בשמן זית בתולי וקורט מלח. מבט אחד מצמית של הילד ופסיקת בית המשפט העליון ללא זכות ערעור- אני לא אוהב את זה. אבל תטעם ?!!! אתם מזדעקים, אם יש לילד מצב רוח הוא יואיל לשים אפון קטן על קצה הלשון, יעשה טובה וילעס תוך כדי העוויות מרובות ופנים של מי שמנסים להרעיל אותו - זה לא טעים לי. וחסל. תשבו בדד עם קערית האפונים האורגניות שלכם.

האם ידעתם שילד מסרב בממוצע בין 15 ל20 פעמים למזון חדש בטרם הוא ניאות לאכול ממנו? קוראים לזה ניאופוביה וכל הילדים סובלים ממנה בדרגה כזו או אחרת. אז מה מבדיל בין ילד למישנהו ואיך זה שהבת של השכנה מנשנשת נבטי חמניות וצימוקים לארוחת ארבע בעוד הילדים שלכם מטילים ווטו על כל פיסת פטרוזיליה במרק? גם האופי של הילד, אבל בעיקר יכולת ההתמדה שלכם והמגוון שהילד נחשף אליו בשנותיו המוקדמות.

ישנה דרך שהיא מקרבת להציג מאכלים חדשים. חופן האפונים האורגניות שהובאו באריזה שונה מהרגיל (שקית נייר אטומה ומרשרשת) והצורה הלא מוכרת של התרמילים יכולות לעורר סקרנות, הישיבה יחדיו עם הילדים ( גם בשעות אחר הצהריים וגם מול הטלויזיה, לא צריך להיות בחינוך הביתי בשביל זה) וחילוץ האפונים תוך כדי תחרות מי אוסף הכי הרבה אפונים אצלו בקערית או תוך כדי נשנוש של אפונים (כן, אם הן טריות וקטנות אפשר לאכול אפונה לא מבושלת), זו פעילות משעשעת, מקרבת שהופכת את האפונה למוכרת ומהנה. הילדים שותפים לתהליך, לומדים על מקורות המזון ועל הדרך שהוא עובר מן השיח ועד לצלחת, וכן, כך הם גם רואים כמה עבודה מושקעת בהכנה. ואז, אולי, הם יתידדו עם האפונה, היא כבר לא תהיה יותר מדי ירוקה, או יותר מדי עגולה או שומו שמים, גם קטנה וגם עגולה וגם ירוקה מכדי לאכול אותה.

כל מאכל שיוצג מספיק פעמים ייטעם לבסוף, ואם הוא טעים (שכאן המקום להעדפות האישיות של כל ילד ובלוטות הטעם הייחודיות שלו), הוא ייכנס כלאחר כבוד לפנתיאון המאכלים המאושרים לצריכה שוטפת. אך יחד עם זאת זכרו את החוק של הילדים שלי - שום דבר הוא לא לנצח, כך שגם אם הילד סוף סוף החליט שסושי ומרק מיסו הם הם המעדנים הטובים בעולם והטבחית מקבלת חיזוקים חיוביים בנוסח :"יש! מרק מיסו! אני אוהב מרק מיסו!" זכרו כי לא לעולם חוסן, ואם תרכבו יותר מדי זמן על גל ההצלחה, יצא פסק הלכה מפי האימאם - אני לא אוהב את זה. אני מוצאת את עצמי בוהה ותוהה, בוהה בצלחת של הילדים ותוהה על הבחירות המשונות שלהם: יום אחד הוא זולל בכל פה מסלט הגזר ובקושי נוגע בפסטה ואז תוהה מאין יהיו לו מאגרי גליקוגן, ואם הוא זולל בכל פה מהאורז ולא נוגע בירקות אני תוהה מאין יבואו לעזרתו הסיבים והויטמינים. אז אני אומרת לעצמי להרגע, הילד יודע מה הוא צריך, כמה מכל דבר והכל בסוף מתאזן.

אני מוצאת את עצמי יושבת משתאה מול ילדיי האוכלים עלי מגה-חסה (עלים גדולים ולא חתוכים של חסה אייסברג פריכה ומתוקה) כשהפיצה המיותמת מתקררת להם בצלחת ואני אומרת בחצי פה- חבר'ה, תאכלו גם פיצה… ובתגובה להשתאותי אני מספרת לילדיי המשתאים ששמעתי, מפי ההורים שבאים אלי לסדנאות שיש ילדים שלא אוכלים בכלל ירקות… והם לא האמינו לי שזה קורה.

תנו להם צ'אנס, אל תפסיקו להציג ולחשוף אותם לאלטרנטיבות וכבדו את בחירותיהם. לסיום דיאלוג אופטימי ואמיתי להמחשה:

אמא מנסה להפטר משאריות עוגת יום הולדת: אתה רוצה עוגת שוקולד לקינוח?

ילד: לא, אני מעדיף תמר.

הרשמו עוד היום לסדנת בישול בריא שילדים אוהבים ולמדו יסודות לניהול בריא של מטבח למען בריאותכם ובריאות כל בני הבית.

Tags:

Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

March 31, 2019

Please reload

Archive